<h1>סמ"ג לאוין סימנים ר"מ—רמ"א</h1>
<h2>דף לב.</h2>
אחד הנשבע אחד מארבע מיני שבועות אילו מפי עצמו ואחד המושבע מפי אחרים וענה אמן, ודורשו שמואל בסוף פ"ג דשבועות (כ"ט ב') מואמרה האשה אמן אמן (במדבר ה' כ"ב), ולאו דווקא אמן אלא אפילו אמר דברים שעניין שלהן כאמן כגון שאמר הן או מחוייב אני [ב]שבועה זו קבלתי עלי שבועה זו וכיוצא בהן הרי זה כנשבע גמור (ע"פ רמב"ם שבועות פ"ב הל' א'), אחד הנשבע או שהשביעו אחר בשם המיוחד או באחד מן הכנויין כגון שנשבע במי ששמו חנון או במי ששמו רחום במי ששמו ארך אפים וכיוצא בהן בכל לשון הרי זו שבועה גמורה (שם הל' ב'), ותנן בסוטה (ל"ב א') אילו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר קרית שמע ותפילה ברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפקדון, עוד מפרש בפרק שבועת העדות (שבועות ל"ו א') שאלה וארור הרי הן כשבועה והוא שיזכיר שם מן השמות או כינוי מן הכינויין כיצד כגון שאמר יהא באלה או בארור למי ששמו חנון מי שיאכל דבר פלוני ואכל הרי נשבע על שקר וכן בשאר מיני שבועות (ע"פ רמב"ם שם), וכן האומר שבועה בי"י או במי ששמו חנון שלא אוכל ואכל, שאיני יודע עדות לך והוא יודע הרי זה חייב (ע"פ הל' ב'—ג' שם), אמר אלה או ארור או שבועה ולא הזכיר שם ולא כינוי הרי זה אסור בדבר שנשבע עליו אבל אינו לוקה ולא מביא קרבן אם עבר על שבועתו עד שיהיה בה שם מן השמות המיוחדים או כינוי מן הכינויין כמו שבארנו (לשון הל' ד' שם) [למעלה], ותנן (נדרים ב' א') כל כינוי שבועה כשבועה כגון שבותה שקוקה והוא שיהו אנשי המקום עלגין וקורין לשבועה כן (ע"פ הל' ה' שם). וכן, אומר בפרק שבועת העדות (ל"ו א'), האומר לאו לאו שני פעמים דרך שבועה או הן הן [שני פעמים] והזכיר שם או כינוי הרי זה כנשבע וכן ימין שבועה ושמאל שבועה שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו (שם הל' ו'). וכן המסקנא בפרק שבועת העדות (ל"ה ב') שבכל האלות והשבועות צריך שם או כינוי, וגם מביא שם (ל"ו א') דברים אלו על מה שאמר שבשבועות צריך שם או כינוי.
<h2>דף לו:</h2>
ראובן שהשביע לשמעון וענה אמן או קבל לו השבועה ונחם שמעון על שבועתו ונשאל עליה אין מתירין אלא בפני ראובן שהשביעו (רמב"ם שבועות פ"ו הל' ז' ע"ש), כדגרסינן בנדרים פרק רבי אלעזר (ס"ה א') במדין נדרת במדין לך והתר [לך] נדר(י)ך, ואומר רבינו יצחק (גיטין ל"ה ב' תד"ה ליחוש) כי דווקא לכתחילה צריך בפניו אבל לא בדיעבד כדמוכח בפרק השולח (שם) וגם ראייה מצדקיה שהיה צדיק גמור ונשאל שלא בפני נבוכדנצר (נדרים ס"ה א'), ולכתחילה נמי לא אמרן אלא באדם שעשה לו טובה כגון משה שנתן לו יתרו בתו על ידי שבועתו וכן נבוכדנצר הוציא את צדקיה ממאסר על ידי כן אבל באדם אחר אפילו לכתחילה כדמוכח בפרק אילו נאמרים (סוטה ל"ו ב') דקאמר ליה פרעה ליוסף זיל איתשיל אשבועתיך שהשביעך אביך (עי' נדרים שם תד"ה דתנן), ובירושלמי (נדרים פ"ה ה"ד) משמע שצריך שיודיע לו שהתירוהו מפני החשד.
